ביאור:ויקרא טו ו
ויקרא טו ו: "וְהַיֹּשֵׁב עַל הַכְּלִי, אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו הַזָּב, יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד הָעָרֶב."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:ויקרא טו ו.
וְהַיֹּשֵׁב עַל הַכְּלִי, אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו הַזָּב[עריכה]
כאשר איש נוגע במשכב, ששכב עליו הזב, כבר נגיעה קלה אחת מחייבת: "יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד הָעָרֶב" (ביאור:ויקרא טו ה),
אולם במושב, שאינו "מֶּרְכָּב" (אוכף) (ביאור:ויקרא טו ט), אלוהים הקל, ומגע אינו מטמא שדורש כיבוס ורחיצה. רק ישיבה שלמה מטמאת.
סביר שאדם היושב על כלי, הוא פחות חולה מאדם שחייב לשכב במיטה, וגם האדם יושב פחות זמן, והמקום לא כל חם ולח, כך שיש פחות התפתחות של נגיפים במושב.
יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד הָעָרֶב[עריכה]
ראו: ביאור:ויקרא טו ה.
וְהַנֹּגֵעַ?[עריכה]
כמובן יש נגיעה ויש נגיעה, ולא כל נגיעה היא זהה. תלוי עד כמה מלוכלך היה מקום הנגיעה, ובאיזה מקום בגוף היתה הנגיעה: יד או פנים או פצע פתוח.
לנגיעה רגילה בין יד למושב, בהמשך נאמר: "וְכָל הַנֹּגֵעַ, בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו, יִטְמָא עַד הָעָרֶב" (ביאור:ויקרא טו י), במשמעות: "שָׁטַף בַּמָּיִם" ידיו (ביאור:ויקרא טו יא), ויתבודד עד הערב כטמא.